הבוקר מצאתי את עצמי יושבת מול רשימת המשימות שלי בעבודה ומוצאת את עצמי מסדרת את השולחן,
הולכת להכין קפה, ואז עושה כביסה, אפילו שוטפת כלים…
כמו קסם (או קללה) – כל דבר נהיה חשוב יותר מלהתחיל את מה שבאמת צריך.
מוכר לך?
אותה תחושה של "אני אעשה את זה… מחר" (או בעוד שעה, או אחרי שאני אשתה קפה).
אנחנו קוראים לזה דחיינות, אבל היא לא באמת קשורה לעצלנות. היא הרבה יותר מתוחכמת מזה.
למה אנחנו באמת דוחים דברים?
בקליניקה שלי, אני רואה את זה שוב ושוב: אנשים מצליחים, חכמים, מלאי רעיונות – אבל כשהם צריכים לעשות את הצעד הבא,
משהו בפנים ננעל.
המחקרים מראים שדחיינות היא תגובה רגשית הרבה יותר מאשר בעיה של ניהול זמן.
המוח שלנו מנסה להגן עלינו מחוויה לא נעימה – פחד מכישלון, פחד מהצלחה, ביקורת עצמית, תחושת חוסר מסוגלות.
במילים פשוטות: המוח מזהה משימה, מדמיין מראש איך היא "עלולה להכאיב" – ומשדר לנו תחושת אי־נוחות.
ואז, כדי לא להרגיש את התחושה הזו – אנחנו מחפשים הסחת דעת.
זו פעולה הישרדותית לחלוטין, ממש כמו לברוח מאריה. רק שכאן ה"אריה" הוא מייל פתוח או קובץ אקסל.
בפיזיקה קוונטית, קיים עיקרון שנקרא "אפקט הצופה" – עצם ההתבוננות שלנו במשהו משנה את התוצאה.
אסביר.
כשאנחנו מתבוננים על אירוע כלשהו פילטר אישי שלנו לדוגמה של פחד, כעס או חוסר ביטחון –
התוצאה שלנו תתעצב בהתאם לאנרגיה הזו. בהתאם לפילטר דרכו הסתכלנו.
בדקיו כמו שפילטרים של אינסטגרם או טיקטוק שמשפיעים על נראות של התמונה.
כשאנחנו משנים את מצב התודעה או את "הפילטר" דרכו מסתכלים על העולם, אפילו טיפה,
המוח והגוף מתחילים להגיב אחרת.
במקום לראות "סלע גדול שחוסם את הדרך", פתאום זה נראה כמו "צעד קטן שאני יכולה לעשות עכשיו".
אז איך עוקפים את המוח החושב ומגיעים ללא מודע?
אחד הכלים בהם אני משתמשת למטרה זו הינו בריינספוטינג.
בריינספוטינג הינו כלי טיפולי שעובד ישירות עם המערכת העצבית שלנו.
הוא עוקף את המוח החושב ומגיע למוח הרגשי – המקום שבו נשמרים זיכרונות, טראומות,
וגם "תבניות תקועות" כמו דחיינות.
כשאני עובדת עם מטופלים על דחיינות בבריינספוטינג, אנחנו לא רק מדברים על המשימה שהם דוחים.
אנחנו מזהים את התחושה בגוף כשהם חושבים עליה, ואז משתמשים במיקוד עיניים כדי לאפשר למוח לעבד
ולשחרר את התקיעות.
זה קצת כמו לאפס את המחשב – רק שה"מחשב" הוא המערכת הרגשית שלך.
דוגמה מהחיים להמחשה:
א', מנהלת פרויקטים מצליחה, הגיעה אליי כי היא לא הצליחה להגיש דוחות בזמן.
היא ידעה בדיוק מה צריך לעשות, אבל בכל פעם שניסתה – היא הרגישה מועקה בחזה ודחפה את זה ל"רגע האחרון".
בעזרת בריינספוטינג, גילינו שהתחושה הזו חיברה אותה לחוויה ישנה מהלימודים,
שבה מורה הקטינה אותה מול כל הכיתה.
עשינו עבודה עיבוד האירוע וברגע שהמוח עיבד את הזיכרון,
משהו בפנים נרגע – והמשימות התחילו לקרות בזמן, בלי דרמות מיותרות.
אז מה אני מנסה להגיד לך פה?
דחיינות היא לא פגם באופי שלך. היא סימפטום.
כמו כאב ראש – אפשר להקל עליו זמנית, אבל אם לא נבין מה גרם לו, הוא יחזור.
החדשות הטובות? המוח שלך גמיש, והוא יכול ללמוד להגיב אחרת, לשחרר פחדים ישנים, וליצור חוויות חדשות.
דחיינות היא רק אחת מהצורות שבהן המוח שלנו מנסה להגן עלינו.
לפעמים היא מופיעה במקום חוסר ביטחון, חרדה, כעסים, או פשוט תחושת עומס.
אם מרגיש לך שמשהו פנימי עוצר אותך מלהרגיש חופשית ופנויה לפעול – אני כאן,
לשיחה פתוחה ומאפשרת, כדי לבדוק יחד איך אפשר לשחרר את מה שמכביד ולהכניס יותר בהירות ושקט פנימי.
