קרה לכם ששיחה הסתיימה מזמן, אבל בראש אתם עדיין מנהלים אותה?
משחזרים מה אמרתם, מה הייתם צריכים לומר, ואיך הכול היה נראה אילו פעלתם אחרת?
אנחנו עושים את זה כי נדמה לנו שאם נחשוב עוד קצת, סוף־סוף נבין ונוכל להניח לזה.
אבל יש הבדל בין עיבוד לבין שחזור. עיבוד מרחיב את המבט ומוביל להבנה חדשה.
שחזור משאיר אותנו שוב ושוב באותה נקודה, רק עייפים וביקורתיים יותר כלפי עצמנו.
יום כיפור מזמין אותנו לחשבון נפש, לסליחה ולהתחלה חדשה. אבל חשבון נפש אמיתי
אינו רשימת כל הדברים שעשינו לא נכון.
הוא דורש מאיתנו לעצור מספיק זמן כדי לראות את מה שכרגע קשה לנו לראות.
כשאנחנו במרתף - ראיה שלנו מצומצמת
כשאדם מוצף רגשית, החוויה שלו יכולה להרגיש כמו שהייה בקומת מרתף עם חלון קטן.
הוא רואה משהו אמיתי, אבל הוא רואה רק חלק מהתמונה.
אחרי ויכוח זוגי, למשל, אפשר להרגיש: "לא אכפת לו ממני". ברגע הזה הפגיעה ממלאת את כל שדה הראייה.
קשה לראות מה התעורר בנו, מה הנחנו לגבי הכוונה של האדם השני,
מה היה חלקנו בשיחה – ואולי גם היכן באמת נחצה גבול.
אחרי שהסערה נרגעת והחוויה עוברת עיבוד, התחושה יכולה להיות כמו לעמוד במרפסת בקומה גבוהה יותר.
האירוע לא השתנה, אבל עכשיו אפשר לראות אותו בתוך הקשר רחב יותר.
זו אחת הסיבות לכך שלהודות בטעות מול עצמנו לא תמיד פשוט. לפעמים אנחנו עדיין קרובים מדי לפגיעה,
להגנה או לרגשי אשמה, בושה וכד'. אנחנו רואים רק עד המקום שהתודעה שלנו מסוגלת לראות באותו רגע.
התודעה היא מעין פילטר שדרכו אנחנו פוגשים את העולם.
עם השנים מצטברות עליו שכבות: ביקורת שספגנו, ציפיות של אחרים, פחדים ומסקנות שהפכו כמעט אוטומטיות.
אם התרגלנו לחשוב שאנחנו מאכזבים, הודעה שלא נענתה יכולה מיד להתפרש כהוכחה שעשינו משהו לא בסדר.
"לנקות את התודעה" אין פירושו למחוק מחשבות או להיפטר מהחלקים שאיננו אוהבים בעצמנו.
הכוונה היא לזהות את השכבות שמערפלות את המבט, להבחין בין מה שקרה לבין הסיפור שסיפרנו לעצמנו עליו,
ולחזור בהדרגה לקשר אותנטי יותר עם עצמנו.
המרווח שבין מה שעולה לבין מה שאנחנו עושים
כאן נכנסת מיומנות חשובה של איפוק: היכולת לתת למחשבה ולרגש להיות נוכחים,
בלי להפוך אותם מיד למסקנה או לפעולה.
אפשר להרגיש כעס בלי לשלוח באותו רגע הודעה חריפה.
אפשר לחוש אשמה בלי להחליט מיד שהכול באחריותנו.
אפשר גם לבקש סליחה כשאנחנו מבינים שפגענו,
בלי להפוך טעות אחת להוכחה לכך שמשהו בנו מקולקל.
המרווח הזה מאפשר לנו לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה.
הוא גם עומד בבסיס העבודה על דפוסי חשיבה במסגרת טיפול CBT
וביכולת להרפות מעט מהצורך לשלוט.
בפעם הבאה שאירוע ממשיך להתנגן בראש, נסו לעצור ולשאול:
- מה קרה בפועל, ומה הוספתי בפרשנות שלי?
- מאיזו "קומה" אני מסתכל עכשיו – מתוך הצפה, או מתוך מרחב שמאפשר לי לראות יותר?
- מה בשליטתי כרגע? אולי להתנצל, להסביר, להקשיב או להציב גבול.
- מה אינו בשליטתי? העבר, מחשבותיו של אדם אחר והבחירה שלו אם לסלוח.
לא תמיד נקבל מיד תשובה חדשה. לפעמים הצעד הנכון הוא להניח לשאלה לזמן מה ולחזור אליה כשאנחנו פחות מוצפים. אם המחשבות החוזרות משתלטות על השינה, התפקוד או היחסים, טיפול מתאים יכול לעזור להבין מה משאיר אותנו בתוך אותו מעגל וליצור אפשרות לעיבוד עמוק יותר.
יום כיפור הוא סמל לעצירה, לסליחה ולאפשרות להתחיל מחדש. אך האפשרות הזאת אינה מופיעה רק פעם בשנה. היא קיימת בכל יום שבו אנחנו מצליחים לעצור בין המחשבה לתגובה, לנקות מעט את הפילטר ולשאול: מה אני יכול לראות מכאן שלא הצלחתי לראות קודם?
לפעמים זו תחילתה של סליחה. לפעמים של לקיחת אחריות, ולפעמים של ההבנה שהגיע הזמן להפסיק להעניש את עצמנו. אם נושא הסליחה מעסיק אתכם, תוכלו לקרוא גם את המאמר למי עליך לסלוח על מנת להתקדם?.
ועכשיו תורכם,
יום כיפור מזכיר לנו שהאפשרות לעצור ולבחור מחדש קיימת תמיד.
מה הייתם רוצים להשאיר מאחור, ומה תרצו לקחת איתכם להמשך הדרך?
אני מזמינה אתכם לשתף בתגובות.
אולי התשובה שלכם תפתח נקודת מבט חדשה גם עבור אדם אחר.
מקורות להעמקה:
American Psychiatric Association: Rumination – A Cycle of Negative Thinking
National Center for PTSD: PTSD Basics
